תולדות חיים - אוריאל סימון

אוריאל סימון נולד בירושלים בשנת 1929, ובה למד י"ב שנים בבית הספר התיכון הדתי 'מעלה'. לפני קום המדינה יצא לשנת שירות בקבוצת יבנה, ולאחר הקמתה שרת בחיל התותחנים. עם תום שירותו הצבאי החל ללמוד באוניברסיטה העברית, שהייתה באותם הימים מוסד אליטיסטי ואינטימי, שבו למדו במישרין לתואר 'מוסמך' מפיהם של מלומדים דגולים, אשר הרצאותיהם היו לעיתים קרובות מעבר להשגת תלמידיהם. מוריו היו: יחזקאל קויפמן, משה דוד קאסוטו ויצחק ליאו זליגמן במקרא; בנימין מזר, גדליה אלון, אביגדור צ'ריקובר, יהושע פראוור וריכרד קובנר בהיסטוריה ישראלית וכללית; יצחק יוליוס גוטמן וגרשם שלום בפילוסופיה יהודית; ושמעון הלקין ולודוויג שטראוס בספרות עברית.

עם קבלת התואר ותעודת ההוראה בשנת 1953 הוא החליט להיענות לצורכי השעה הדוחקים ולהקדיש את עצמו להוראה וחינוך של ילדי העולים החדשים, שהציפו בהמוניהם את מערכת החינוך דלת-האמצעים, שצריך היה להרחיבה ללא הרף כדי לקולטם. בגלל המחסור המשווע במורים מוסמכים, היו רוב המשמשים בהוראה בבתי הספר לילדי עולים חסרי הכשרה פדגוגית מינימאלית. כתוצאה מכך קיבלו הילדים, שהיו זקוקים למורים הטובים ביותר, את המורים הגרועים ביותר. בידיו היו אומנם כל התעודות, אך כמעט כל מה שהוא למד באוניברסיטה לא יכול היה לשמש אותו בהוראה בבית ספר במעברת עולים, שזה לא מכבר באו מארצות האסלאם השונות ומארצות הבלקן. את החסר הוא ביקש להשלים על-ידי מגורים בקרבם, שיאפשרו לו  התרשמות בלתי-אמצעית מקשיי ההיקלטות ומגע הדוק עם הילדים והוריהם. שנה אחת הוא גר בפחון במעברת בית שמש, ואחר כך הוא עבר לבאר שבע, ולימד שם במשך שלוש שנים בכל שלבי ההוראה: בבית ספר יסודי, בבית ספר תיכון וב'מדרשה למורי כפר' (סמינר מזורז למורים עולים). בשנים אלו נתגבשה אצלו משנה חינוכית, שעיקרה התנגדות לקונספציה השלטת של 'כור ההיתוך', ותביעה מן המורה הבודד וממערכת החינוך כולה לכבד ולשמר את התרבות ה'מזרחית' של ילדי העולים, תוך מודעות ורגישות לקשיים ולמצוקות הכרוכים במעבר מארץ לארץ ומתרבות לתרבות. הרצאותיו ומאמריו בתחום זה היו פורצי דרך ובעלי השפעה ניכרת בתקופת העלייה ההמונית.

             בחלוף השנים נחלש אצלו הפאתוס הפדגוגי-חברתי, וחזר והתגבר הרצון ללמוד ולחקור. גדולה הייתה שאיפתו ליישם בחקר המקרא את התפיסה הסוציולוגית ששימשה אותו בעבודתו החינוכית, שעיקרה הוא הרלטיביזם התרבותי, הדורש להכיר בייחוד העקרוני ובתוקף הערכי של התרבויות השונות. מתוך מגמה זאת הוא בחר לכתוב את הדיסרטציה על הנושא 'תפיסת הזמן והחלל בחשיבה המקראית', ופרופ' זליגמן נאות לשמש לו כמדריך. עבודת הדוקטור אושרה בשנת 1961, ובשנה שלאחר מכן הוא החל את דרכו הארוכה כמרצה למקרא באוניברסיטת בר-אילן הצעירה. באותה שעה הייתה המחלקה לתנ"ך נתונה במשבר חריף עקב התפטרותם הבו-זמנית של שני עמודי התווך שלה, נחמה לייבוביץ ומאיר וייס. כך נפלה בחלקו המשימה הכפולה -  ללמד במקומם את הקורסים על הסיפור המקראי ועל פרשנות המקרא, ולבנות מחדש את המחלקה. כתוצאה ממצב עניינים זה הוא נתמנה עד מהרה למרכֵּז המחלקה, ונאלץ לעמוד בראשה במשך ארבע-עשרה שנים, עד שצמחו לו ממשיכים מבין חברי המחלקה. בתקופה זאת נקבעו תוכניות הלימודים ומסגרותיהם, גובשו תקנות המחלקה, ועוצבה דרכה הייחודית. עיקר מעייניו היו נתונים לשיפור מתמיד של ההוראה, להבטחת רמתו של המחקר ולביצורו של חופש אקדמי בתוכי המחויבות לקדושת המקרא. על המתח הזה שבין אחריות מדעית ומודעות יהודית, ועל בקשת האמת כחובה דתית, הוא כתב כמה מאמרים עקרוניים, המבטאים את הכרתו האיתנה שיש ל'אוניברסיטה דתית' זכות קיום אך ורק אם היא, בעת ובעונה אחת, גם אוניברסיטה של ממש וגם דתית במלוא מובן המילה.

            אחד ההישגים החשובים של אוריאל סימון היה לצרף את פרופ' משה גושן-גוטשטיין לסגל המחלקה במשרה חלקית. עד מהרה הוא נענה ליוזמתו של עמיתו הבכיר ממנו להקים ליד המחלקה לתנ"ך את 'המכון לתולדות חקר המקרא היהודי'. בתחילה עמדו שניהם בראש המכון, כפי שכוננו במשותף את סידרת 'עיוני מקרא ופרשנות', שהייתה מאז לכלי-הביטוי של המחלקה. לאחר פטירתו בטרם-עת של חברו הוא המשיך בניהול המכון, עד שהוא עצמו פרש לגימלאות בשנת 1997. בין כותלי מכון זה, שלימים הוסב שמו ונקרא 'המכון לפרשנות המקרא היהודית', עשו טובי תלמידי התואר השני והשלישי את ראשית צעדיהם במחקר, ובו רכשו את כלי-אומנותם. מטעם המכון ראתה-אור סידרת פרסומים רבת-כרכים, שכללה מהדורות מדעיות מבוארות של כתבי המפרשים, מאספים של תרגומים ארמיים ומדרשים פרשניים וכן מחקרים ומונוגרפיות על פרשנות המקרא היהודית לדורותיה.

 במרוצת השנים עבר מרכז הכובד של התעניינותו מחקירה מושגית של ייחודן של דרכי החשיבה המקראית לחקירה אסתיטית של ייחודן של דרכי ההבעה הסיפורית במקרא. ואכן בעוד שבזמן לימודיו באוניברסיטה נחשבה ההבנה הספרותית של הסיפור המקראי כדבר המסור ללב, שאינו ניתן לבדיקה שיטתית (ועל כן לא ניתן שום קורס בתחום הזה), הלכו ונתרבו עתה העוסקים בכך בארץ ובעולם. מכוחה של אסכולה מחקרית חדשה זו נתבררה שונותם המובהקת של דרכי הסיפר במקרא בכל המישורים: החל במוסכמות הפואטיות ובהנחות התיאולוגיות וכלה בסגנון, במבנה ובעיצוב הדמויות. סימון נתפס לתחום מחקר זה בהתלהבות רבה, והעמיד בצדם של בירורים תיאורטיים אינטרפרטציות מפורטות של סיפורים רבים, ובכללם פירוש פילולוגי, ספרותי ותיאולוגי של ספר יונה.

בנוסף לחקר הספרותי של המקרא גופו הוא עסק בחקר תולדות פרשנות המקרא היהודית על תקופותיה ואסכולותיה, בתי גידולם של יוצריה, עקרונותיהם המפורשים והנחותיהם המובלעות. גם תחום מחקר זה היה חדש יחסית, שכן בזמן לימודיו באוניברסיטה כמעט שלא עסקו בו, משום שמכוחה של התנשאות מודרניסטית לא החשיבו כחלק מהותי של חקר המקרא מה שנראה להם כ'פרשנות קדם-ביקורתית'. גם בזאת היו לו לעזר רב שני הכלים שרכש בעבודתו החינוכית: הרלטיביזם התרבותי (הרואה בהנגדה כלי הכרחי להבנה) והראייה האינטגרטיבית (השואפת להבין את מכלול התופעות כתלויות זו בזו). במוקד חקירתו עמד מפעלו הפרשני רב-הפנים של איש האשכולות הספרדי, ר' אברהם אבן עזרא, שנכתב כולו בקהילות ישראל שבארצות הנוצרים,  תוך עימות נוקב ומר עם 'התרבות התלמודית' של מארחיו.

עבודתו האקדמית של אוריאל סימון לוותה מראשיתה בפעילות ציבורית בשלושה תחומים, שנתפסו על-ידו כמכלול אחד: יחסי מזרחיים ומערביים, דתיים וחילוניים ויהודים וערבים. למן שנות השבעים נשמע קולו במאמרים עיוניים ובאמצעי התקשורת למען חתירה לשלום פנימי בקרבנו ולשלום חיצוני עם שכנינו, ולמתן משקל-יתר לערכים דתיים-מוסריים בהכרעות פוליטיות וחברתיות. הוא היה סמוך ובטוח שמאמציו אלה לא פגעו בעבודתו המדעית אלא, אדרבה, הִפְרוּ אותה. וזאת משום שהבנת המקראות לאשורם אמורה לסייע להבנת המציאות לעומקה, כפי שמעורבות בשאלות השעה הכואבות אמורה לפתוח את הלב לקריאה רגישה של הכתובים. מחשבותיו ולבטיו לגבי יחסי-הגומלין שבין המקרא והחיים באו לידי ביטוי מובהק  בספר המקרא ואנחנו שראה-אור בעריכתו, ובמסתו רחבת-היריעה מעמד המקרא בחברה הישראלית  -  ממדרש לאומי לפשט קיומי. מכוחה של מחוייבות חברתית-חינוכית זאת הוא פנה, בשנים הראשונות אחרי צאתו לגימלאות, להוראה במגוון רחב של בתי אולפנא לא-אוניברסיטאיים: 'בית מורשה' (לבוגרי ישיבות הסדר) ו'מדרשת לינדנבלום' (לבוגרות אולפנות לפני שירותן הלאומי או הצבאי) בירושלים, 'עלמא - מכללה עברית' בתל-אביב, והמכינה הקדם-צבאית החילונית-דתית 'בית ישראל' בשכונת גילה שבדרום ירושלים.

אוריאל סימון נשוי לשולמית לבית מונק, אב לאיתמר ומיכל, וסב לשנים-עשר נכדים, הגדלים בהוויה של אהבת התנ"ך.

פרופסור אוריאל סימון הוא חוקר מקרא מן השורה הראשונה, שהטביע את חותמו על החקר המדעי של ספר הספרים בארץ וזכה למוניטין בין-לאומי. מפעלו המדעי עומד בסימן של מקוריות רבה, שהיא פועל–יוצא של הצירוף של קפדנות מדעית, רוחב-דעת בין-תחומי ומעורבות אישית. מחקריו המעולים מעידים, שמעורבות אישית גלויה, כאשר היא גדורה על-ידי ביקורת עצמית תקיפה, לא זו בלבד שאינה מפריעה לחקירה המדעית, אלא שהיא אף מפרה אותה. יצירתיותו של פרופ' סימון באה לידי ביטוי לא רק בכתביו, אלא גם בהוראתו רבת-ההשראה, שהשפיעה עמוקות על דורות של תלמידים באוניברסיטאות ועל רבבות שומעי הרצאותיו הפומביות בארץ ובעולם.  

            סימון פילס נתיבות חדשות בהבנת דרכי ההבעה של הסיפורת המקראית, תוך מודעות רבה לייחודן. בחיבוריו על דרכי הסיפֵר במקרא הוא הפריד בין 'החקירה', התרה אחרי המשותף לסיפורים מקראיים רבים ושואפת להכליל ולהסביר, לבין 'הקריאה', המאזינה למיוחד שבסיפור המסוים ושואפת להבחין ולהבין. ה'חקירות' הניבו תרומה חשובה לבירור התפקיד ההבעתי של הדמויות המשניות, להגדרת היחס שבין המשל והנמשל, לזיהוי של סוגות ספרותיות ולחשיפת המבנה ככלי-הבעה מרכזי. ואילו 'הקריאות' העמידו דרך קריאה אינטגרטיבית, המשלבת חמש מיתודות ספרותיות: קריאה צמודה מדוקדקת ורגישה, שחזור זהיר של שלבי ההתהוות, קביעת השיוך הסוגתי, גילוי אבני הבניין של המבנה ובירור תֵימַטולוגי, החותר לגלות את נושא הסיפור, המלכד את כל רכיביו לחטיבה אחת ומקנה לו את משמעותו. מכוחה של דרך קריאה זו זכו סיפורים מקראיים רבים לאינטרפרטציה עשירה, העוקבת אחר תולדות פרשנותם ומגלה את יופיים האומנותי, עומקם הפסיכולוגי, עוצמתם הרעיונית ומשמעותם הרוחנית והמוסרית בעבורנו. עבודתו זאת בחקר הסיפור המקראי הניבה פירוש פילולוגי-ספרותי-תיאולוגי לספר יונה (שתורגם לאנגלית ולגרמנית) ושני ספרים: קריאה ספרותית במקרא: סיפורי נביאים (שתורגם גם הוא לאנגלית) ו-בקש שלום ורדפהו -  שאלות השעה באור המקרא, המקרא באור שאלות השעה.

             בחקר תולדות פרשנות המקרא היהודית הוא התמקד באסכולת הפשט הבבלית-ספרדית, ובעיקר בגדול שבהשיגיה - מפעלו הפרשני של רבי אברהם אבן עזרא. במונוגרפיה רבת-השפעה ארבע גישות לספר תהילים (שתורגמה לאנגלית) הוא מציב את מקומו של אבן עזרא בתולדות האסכולה הזאת על סמך בדיקה מקיפה של גלגולי הגישות העקרוניות למזמורי תהילים, החל ברב סעדיה גאון, דרך המפרשים הקראיים סלמון בן ירוחם ויפת בן עלי והמפרש ה'רבני' המקורי משה אבן ג'קטילה, וכלה באבן עזרא עצמו שכתב בעקבות כל אלה את שני פירושיו לתהילים. ואילו באסופת מאמריו, המעובדים והמחודשים, אוזן מילים תבחן  -  מחקרים בדרכו הפרשנית של ר' אברהם אבן עזרא, הוא בוחן את דרך הפשט הספרדית מצדדיה השונים: הפילולוגיים, ההרמנוטיים, התיאולוגיים, התרבותיים והפולמוסיים.      

פרופ' סימון הקדיש מאמצים רבים להעמדת מתכונת חדשה לעיבוד מדעי מלא ככל האפשר של כתבי המפרשים הביניימיים, הקרויה בפיו 'מהדורה מדעית מבוארת', שנועדה למלא שלוש משימות -  נוסחית, פרשנית ומחקרית. לצורך המשימה הראשונה הוא פיתח שיטה של סינון מוקדם של עדי הנוסח על מנת שבמנגנון חילופי הגירסאות אפשר יהיה להסתפק במספר מצומצם של כתבי-יד המייצגים נאמנה את המימצא הטקסטואלי. כמו כן הוא שכלל דרך של קודמיו להעמיד נוסח 'דיפלומטי' של כתב-היד האמין ביותר ששרד, אשר בו מוכנסים התיקונים ההכרחיים תוך סימונם הברור. המשימה השנייה היא להציע ביאור מקיף ויסודי, המבהיר מה שסתם המחבר, משלים מה שהחסיר, מאיר מה שהעלים, וגם מגדיר את תרומתו להבנת הכתוב על-ידי בדיקת זיקתו לדברי קודמיו. והמשימה השלישית היא לקדם את חקר הפרשנות על-ידי בירור תמציתי של סוגיות מיתודולוגיות וענייניות העולות מתוך דברי המחבר ומעקב אחרי השינויים שחלו בדעותיו בכתביו השונים. בדרך זאת, שהוגדרה על-ידי אחד המבקרים כ"מופתית", הוא ההדיר את שני פירושי ר' אברהם אבן עזרא לתרי עשר (הושע-יואל-עמוס) ואת ספר הזקונים ההלכתי-תיאולוגי-פרשני של אבן עזרא יסוד מורא וסוד תורה (ביחד עם עמיתו דר' יוסף כהן זכרו לברכה).

            עבודתו המדעית עומדת בסימן של חדשנות מחקרית ורציפות יהודית היונקות זו מזו. משלימה אותה פעילותו הציבורית, העומדת בסימן של רגישות מוסרית, אחריות חינוכית ושאיפה עזה לבצר את מעמדו של המקרא כמסד של הזהות הערכית, הרוחנית והתרבותית של ישראל.